בזמן שהקבוצות הגדולות של אירופה גוררות את הסגלים שלהן למסעות שיווק מתישים בארה"ב או במזרח הרחוק, בטיבולי שבאינסברוק התרחש בשבת האחרונה הדבר האמיתי. משחק ידידות בינלאומי בין ואקר אינסברוק המקומית ל-BSG כימי לייפציג הפך למפגן כוח של תרבות האוהדים, כזה שמבהיר היטב שהנשמה של המשחק הזה עדיין חיה ביציעי העמידה.
הקשר בין האולטראס של לייפציג (ה-Diablos Leutzsch) לאלו של אינסברוק הוא לא עניין של אופנה חולפת. מדובר בברית וותיקה ששרדה את הנפילות הכלכליות והניהוליות של שני המועדונים. עבור ואקר אינסברוק, מועדון פאר אוסטרי לשעבר שנאלץ להתחיל הכל מהתחתית אחרי קריסה כלכלית, המפגש הזה הוא הוכחה שהקהל שלו הוא הנכס היחיד שלא ניתן למכור או לעקל. כימי לייפציג, המייצגת את הצד האנטי-ממסדי של מזרח גרמניה, הגיעה לאוסטריה כדי לחגוג את הכדורגל שההתאחדויות מנסות להכחיד.
המספרים ביום שבת דיברו בעד עצמם: כ-2,500 אוהדים עשו את הדרך הארוכה מלייפציג לאינסברוק. זו לא סתם נסיעת חוץ למשחק אימון חסר חשיבות, אלא הצהרת כוונות. הקהל האורח מילא את היציעים והפך את האצטדיון האוסטרי למגרש ביתי לכל דבר. האווירה ברחובות העיר ובשעות שלפני שריקת הפתיחה הבהירה שלא מדובר באירוע ספורט בלבד, אלא במפגש משפחתי של שני מחנות שחולקים את אותה השקפת עולם: הכדורגל שייך לאוהדים, לא לחליפות.
הצד הויזואלי של הערב היה מרשים בדיוק כפי שניתן היה לצפות משני מחנות אולטראס ברמה הזו. שני הצדדים הציגו תפאורות מושקעות שכללו דגלי פריסה ענקיים בצבעי הירוק-לבן המשותפים. כמובן שהפירוטכניקה לא נעדרה מהתפריט: מופעי עשן מאסיביים ואבוקות הבהירו שהשליטה ביציע היא של הארגונים, ולא של המאבטחים או המשטרה. המסר היה חד: גם כשהמועדון שלך נלחם על קיומו בליגות הנמוכות, התרבות היא זו ששומרת עליו בחיים.
המפגש בין ואקר לכימי הוא התזכורת לכך שהכוח האמיתי בכדורגל הגרמני (והאוסטרי) נמצא בידיים של אלו שמוכנים לנסוע מאות קילומטרים בשביל משחק ידידות. אין כאן תאי VIP, אין חסויות מנופחות ואין ניסיון להתחנף לקהל רחב ומנותק. יש כאן רק אוהדים, בירה ואידיאולוגיה משותפת ששורדת מעבר לתוצאות על הדשא.
